ביאור שטיינזלץ על יומא י״א

1 כל השערים שהיו שם במזרח העזרה לא היה להם מזוזה, חוץ משער ניקנור, משום שלפנים ממנו בתוך העזרה היתה לשכת פרהדרין שהיתה חייבת במזוזה, ולכן קבעו מזוזה אף בו.

2 לימא רבנן האם נאמר שברייתא זו היא כשיטת חכמים היא ולא כשיטת ר' יהודה? דאי שאם תאמר שכדברי ר' יהודה, הרי היא קביעת המזוזה בלשכת פרהדרין גופה עצמה היא רק משום גזירה, ואנן ניקום ואנחנו נעמוד ונגזור גזירה לגזירה לקבוע מזוזה גם לשערים שלפני לשכה זו? והרי כלל בידינו שאין גוזרים גזירה נוספת על הקיימת! ודוחים: אפילו תימא תאמר שברייתא זו כשיטת ר' יהודה היא, מכל מקום כולה חדא גזירה גזירה אחת היא. כלומר: כיון שגזרו שתהא לשכת פרהדרין חייבת במזוזה, ממילא יש לנהוג בה כאילו היה חיובה מן התורה, וכל הפתחים המוליכים אליה חייבים אף הם במזוזה.

3 א מתוך שדנו בענין מזוזה בלשכת הכהן הגדול דנים בהלכות מזוזה בכללן. תנו רבנן שנו חכמים: נאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" דברים ו, ט — אחד שערי בתים ואחד שערי חצרות ואחד שערי מדינות ערים ואחד שערי עיירות — בכולם יש בהן חובת מצוה למקום לקבוע בהם מזוזה, משום שנאמר: "וכתבתם על מזזות ביתך ובשעריך" דברים ו, ט.

4 אמר ליה לו אביי לרב ספרא: אם כן, כיון שקיימת חובת מזוזה גם על שערי הערים, אם כן הני אבולי אותם שערים של העיר מחוזא, שרוב תושביה יהודים, מאי טעמא לא עבדו להו רבנן מה טעם לא עשו להם חכמים מזוזה? אמר ליה לו: הנהו חזוק לאקרא דכובי הוא דעבידי אלה חיזוק למבצר שעל השער הם עשויים ולכן אין לראותן כפתח שער ממש ולכך אינם חייבים במזוזה. אמר ליה לו: ואקרא דכובי גופה תבעי ומבצר השער עצמו שיצטרך מזוזה, דהא אית שהרי יש בה דירה לשומר בית האסורין, דהא תניא שהרי שנינו בברייתא במקרה דומה: בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן לשמש בית הכנסת — חייבת במזוזה שאף שאין דרים בבית הכנסת עצמו, כיון שהשמש דר בחדר הסמוך אליו — חייב גם בית הכנסת עצמו במזוזה!

5 אלא אמר אביי: הטעם שאין קובעים מזוזה שם הוא משום סכנה, שעיר שכולה של יהודים ודאי היתה חייבת במזוזה במקום כזה, אלא כיון שדרים בה גם גוים יכול הדבר לבוא לידי סכנה, בכך שיאשימו את היהודים בכשפים או בריגול. וראיה לדבר דתניא שכן שנינו בברייתא: מזוזת יחיד נבדקת אם נפסלה או נגנבה פעמים בשבוע בשבע שנים, ומזוזה של רבים — נבדקת פעמים ביובל, שכל דבר שהוא של רבים ואינו שייך לאדם מסויים, אין להטריח את הרבים בו, ולכך מזוזת הרבים די שתיבדק פעמיים ביובל.

6 ואמר ר' יהודה: מעשה בארטבין בודק אחד שהיה בודק מזוזות בשוק העליון של צפורי בשעת גזירת המלכות שגזרה שמד על ישראל ומצאו קסדור פקיד רומי אחד ונטל ממנו כקנס אלף זוז. על אותו מעשה שואלים: והאמר והרי אמר ר' אלעזר: שלוחי מצוה אין ניזוקין, ומדוע אם כן ניזוק זה? ומשיבים: היכא דקביע היזקא, שאני במקום שקבוע וברור ההיזק, שונה הדבר, שאף שאמרנו ששלוחי מצוה אין ניזוקין, מכל מקום אין זה מדובר במקום שהסכנה בו מוחשית, שבו לא תמיד מתרחש נס. וראיה לדבר ממה דכתיב שנאמר: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבח לה' באתי" שמואל א' טז, ב, הרי שאף שנשלח שמואל בדבר ה' למשוח את דוד, מכל מקום לא סמך על הנס במקום שהיתה בו סכנה ברורה.

7 ב תני שנה רב כהנא ברייתא קמיה לפני רב יהודה: בית מחסן התבן ובית הבקר רפת ובית העצים ובית האוצרות — פטורים מן המזוזה, מפני שהנשים נאותות בהן. ומאי ומה פירוש "נאותות" — כוונתו רוחצות. שכיון שהנשים רוחצות שם ללא בגדיהן, אין זה מכבוד שמים שיקבעו שם מזוזה. אמר ליה לו רב יהודה: טעמא הטעם שנתת הוא משום שרוחצות שם, הא סתמא הרי סתם בית הבקר ובית התבן שאין הנשים רוחצות בהם — חייבים במזוזה? והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת: רפת בקר — פטורה מן המזוזה, משמע שהיא פטורה תמיד מצד עצמה!

8 אלא כך צריך לפרש: מאי מה פירוש "נאותות" — מתקשטות. והכי קתני וכך שנויה, כלומר כך יש להבין את הברייתא הראשונה: אף על פי שבתים אלה סגורים היטב ונקיים עד שהנשים מתקשטות בהן, מכל מקום פטורין, כיון שאינם בתי דירה. אמר ליה לו רב כהנא: ולשיטתך בתים שהנשים מתקשטות בהן פטורין מן המזוזה, והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת: רפת בקר — פטורה מן המזוזה, אבל אלו שהנשים מתקשטות בהן — חייבת במזוזה, והרי זו שיטה סותרת!

9 אלא מאי אית לך למימר מה יש לך לומר שלענין בתים שהנשים מתקשטות בהם תנאי מחלוקת תנאים היא, שיש מי שמחייב בכגון זה במזוזה ויש מי שפוטר, וכיון שאתה חייב לומר שקיימות כאן דעות שונות, אם כן לדידי נמי סתמא תנאי היא לשיטתי גם כן סתם בית בקר מחלוקת תנאים היא שיש חכמים המחייבים ויש הפוטרים, ואין להוכיח מברייתא אחת על השניה. דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר: "על מזוזות ביתך" — כוונתו: ביתך המיוחד לך למגורים, פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות, שפטורין הם מן המזוזה, ויש מחייבין. הרי זו הוכחה גמורה שנחלקו חכמים בסתם בית התבן.

10 ומוסיפה הברייתא: באמת אמרו, מסורת הלכה היתה כי בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה, וכל מקום שהנשים נאותות בהן — פטורים מן המזוזה. ברייתא זו כשמעיינים בה מוצאים שאינה מכוונת לא כשיטת רב כהנא ולא כשיטת רב יהודה, ועל כן רב כהנא מתרץ מיישב אותה לטעמיה לטעמו, לשיטתו ורב יהודה מתרץ לטעמיה לטעמו, לשיטתו.

11 רב כהנא מתרץ לטעמיה לטעמו, לשיטתו כך: "ביתך" — ביתך המיוחד לך למגורים, פרט לבית התבן ולבית הבקר ולבית העצים ולבית האוצרות, שפטורים מן המזוזה בסתם. כלומר: אם אין אנו יודעים שמתרחצים בהם או משתמשים בהם שימוש אחר של גנאי, ויש מי שמחייבים בסתם. באמת אמרו: בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה וכל המקומות שהנשים נאותות בהן, ומאי ומה פירוש "נאותות": רוחצות בהן בעירום — פטורין מן המזוזה.

12 על הסבר זה מקשים: אי הכי אם כך, אם פירוש "נאותות" הוא רוחצות אם כן היינו זהו בדיוק בית המרחץ ומדוע הוא מחלק בדבריו בין בית המרחץ ומקום שהנשים נאותות בו! ומשיבים: אשמעינן השמיע לנו הלכה זו בענין מרחץ של רבים, ואשמעינן והשמיע לנו גם כן מרחץ של יחיד. דסלקא דעתך אמינא שיעלה על דעתך לומר: מרחץ של רבים דנפיש זוהמיה שמרובה זוהמתו מפני שרבים מתרחצים בו — הוא הפטור מן המזוזה, אבל מרחץ של היחיד, כגון זה שנשות הבית בלבד רוחצות בו, שלא נפיש זוהמיה מרובה זוהמתו — אימא ליחייב אמור שיתחייב במזוזה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין אנו מחייבין אותו במזוזה.

13 ואילו רב יהודה מתרץ את הברייתא שהבאנו לטעמיה לטעמו, לשיטתו, הכי קתני כך היא שנויה, כך יש להבינה: "ביתך" — הכוונה לביתך המיוחד לך למגורים, פרט לבית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות שפטורין מן המזוזה, אפילו היו הנשים מתקשטות שכך הוא מפרש "נאותות" בהם, ויש המחייבין במתקשטות, אבל בסתם — דברי הכל פטור ממזוזה. באמת אמרו: בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה, אף על פי שהנשים מתקשטות בהן — פטורין מן המזוזה, משום דנפיש זוהמיה שמרובה זוהמתם.

14 ושואלים: ולרב יהודה הרי סתמא סתם מחסן ואוצר דברי הכל פטור ממזוזה, והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת: נאמר: "ובשעריך" — לומר: אחד שערי בתים ואחד שערי חצירות ואחד שערי מדינות ואחד שערי עיירות, וכן ורפת ולולין לתרנגולות ומתבן מחסן התבן ואוצרות יין ואוצרות שמן — חייבין כולם במזוזה. יכול שאני מרבה בכלל החיוב במזוזה אף

15 בית שער כלומר בית קטן שליד השער העשוי לשם שמירת הפתח. אכסדרה כעין מרפסת פתוחה ומרפסת המשמשת כפרוזדור לדירות רבות שאף הם יהיו חייבים במזוזה — תלמוד לומר: "בית", ללמד: מה בית משמעו דווקא זה המיוחד לדירה, יצאו אלו שאין הם מיוחדין לדירה, ונועדו למעבר בלבד או לצרכים אחרים, שהם פטורים מן המזוזה.

16 יכול שאני מרבה בחיוב המזוזה אף בית הכסא ובית הבורסקי ובית המרחץ ובית הטבילה — תלמוד לומר: "בית", מה בית הוא מקום העשוי לכבוד ולכבד אנשים הבאים בתוכו — אף כל מקום העשוי לכבוד, יצאו אלו שאינם עשויין לכבוד.

17 יכול שאני מרבה בחיוב מזוזה אף את הר הבית והלשכות שבו והעזרות שבו — תלמוד לומר: "בית", לומר: מה בית שהוא חול — אף כל מקום שהוא חול, יצאו אלו שהן קודש. על כל פנים למדנו מברייתא זו שיש חכמים הסבורים שבית התבן ובית הבקר סתם חייבים במזוזה, בניגוד לשיטת רב יהודה שהכל מודים שהם פטורים, והרי זו תיובתא לשיטתו. ובהכרח יש לקבל את דברי רב כהנא שקיימת מחלוקת תנאים בענין זה.

18 א תני שנה רב שמואל בר יהודה ברייתא קמיה לפני רבא: ששה שערים פטורין מן המזוזה: שער בית התבן, ושל בית הבקר, ובית העצים, ובית האוצרות, ושער המדי, שאיננו עשוי שתי מזוזות ומשקוף, אלא עשוי כולו כתבנית כיפה, ושער שאינו מקורה כלל בגג, ושער שאינו גבוה עשרה טפחים. אמר ליה לו רבא: פתחת בששה, שבראשית דבריך נקבת במספר ואמרת שישה שערים הם, וסלקת וגמרת בשבעה, שהרי בפרטיהם אתה מוצא שבעה!

19 אמר ליה לו: שער המדי תנאי מחלוקת תנאים היא בו אם דינו כשער לענין מזוזה. דתניא שכן שנינו בברייתא: כיפה, ר' מאיר מחייב במזוזה, וחכמים פוטרים. ושוין ומסכימים שניהם שאם יש ברגלה, כלומר בחלק הזקוף שבצדיה לפני שמתקמרת בראשה, עשרה טפחים שחייבת במזוזה, שחלק זה דינו כמזוזת פתח. אמר אביי לפרש את הדעות בענין זה: דכולי עלמא לדעת הכל גם לר' מאיר וגם לחכמים, אם גבוהה כל אותה כיפה עשרה טפחים בלבד ואין ברגלה לפני מקום הקימור גובה שלשה טפחים — ולאו ולא כלום היא, שודאי אין זה נחשב כפתח ופטורה ממזוזה. אי נמי או גם כן יש ברגלה שלשה טפחים ואינה גבוהה עשרה — ולאו ולא כלום היא, משום שאין זה פתח ראוי.

20 לא נחלקו אלא בגבוהה כולה עשרה טפחים ויש ברגלה שלשה טפחים אבל אין ברחבה של הכיפה לכל גובהה מרחב הפתוח ארבעה טפחים, שהרי קמורה היא בראשה והולכת ונעשית צרה, אבל יש בה במקום הקימור רוחב מספיק כדי שאפשר יהא לחוק לחתוך ולחקוק ולהשלימה לארבעה טפחים. ובבעיה זו נחלקו; שר' מאיר סבר: חוקקין להשלים, כלומר: כיון שיש מקום במזוזה לחקוק שיעור פתח הרי אנו דנים אותה כאילו נעשתה כבר חקיקה זו, ולכן נחשבת כיפה זו כבת שיעור פתח הראוי למזוזה, ורבנן סברי וחכמים סבורים: אין חוקקין להשלים, שכיון שבפועל רוחב הפתח פחות מארבעה טפחים, לכך אינו נחשב כאילו נחקק והושלם לארבעה.

21 ב תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: בית הכנסת, ובית האשה, ובית השותפין — חייבת במזוזה. ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו! מדוע ייפטרו אלה ממזוזה? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: "ביתך" נאמר, והוא להדגיש ולא ביתה של אשה, וכן "ביתך" — ולא בתיהם של שותפים, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין לדייק כך, ודינם לענין מזוזה כשאר בתים.

22 ומקשים: ואימא הכי נמי ושמא אמור כי כך הוא גם כן ודייק אכן כך מלשון הכתוב? ודוחים: אמר קרא הכתוב מיד לאחר מצוות מזוזה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" דברים יא, כא, כשכר על קיום מצוה זו, ואם ייפטרו אלה ממזוזה יש לתמוה: וכי הני בעו חיי אלה, הגברים והיחידים, צריכים חיים והני לא בעו חיי ואלה, הנשים והשותפים, אינם צריכים חיים?! אלא ודאי חובת מזוזה היא לכל ישראל.

23 ושואלים: אלא, אם כן, הדגשת הפסוק "ביתך" למה לי? שהרי החובה בכל בית! ומשיבים: יש לפרש כדברי רבא, שאמר רבא: "ביתך" יש לדרשו — דרך ביאתך, בצד שבו אתה מתחיל לבוא להיכנס לבית וכי עקר איניש וכאשר עוקר אדם את רגליו ופוסע — כרעיה דימינא עקר ברישא את רגלו הימנית הוא עוקר בראשונה וכיון שדרך הכניסה לבית היא ברגלו הימנית הרי שזהו הצד בו קובעים את המזוזה.

24 ג כיון שהבאנו ברייתא זו בדיני מזוזה, מביאים ברייתא בנושא אחר, הדומה לזו בדרך מדרש ההלכה. תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: בית הכנסת ובית השותפין ובית האשה מטמאין בנגעים שאם נראה בהם נגע צרעת — הרי הם מקבלים טומאה כשאר בתים. ומקשים: פשיטא פשוט, מובן מאליו! ומדוע לא יהא כן? ומסבירים: מהו דתימא שתאמר הרי נאמר בדיני נגעים: "ובא אשר לו הבית" ויקרא יד, לה ונוכל לומר שיש כאן הדגשה למעט: "לו" — ולא לה, "לו" — ולא להן, ותוציא מכלל טומאה זו בית אשה ובית השותפים, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאף אלו בכלל דין זה.

25 ומקשים: ואימא הכי נמי ואמור כי כך הוא גם כן ונלמד מדיוק הלשון שאין בתים אלה מקבלים טומאת נגעים! ומשיבים: אמר קרא הכתוב: "בבית ארץ אחזתכם" ויקרא יד, לד שמדבר בלשון רבים, ללמדנו שכל בית בישראל שייך בדין זה. ושואלים: אם כן, ההדגשה "לו" שנאמרה בכתוב "ובא אשר לו הבית", למה לי? ומשיבים: דבר זה בא ללמדנו לא לענין הלכה, אלא להסביר את הטעם לבוא הנגע, שדבר זה קורה למי שמייחד ביתו לו בלבד, שהוא קמצן שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים ואומר שאין לו כלים אלה בביתו. וכעונש הקדוש ברוך הוא מפרסמו כשמפנה את ביתו כדין בית שיש בו נגע, והכל רואים שהיו כלים אלה ברשותו. פרט למשאיל כליו לאחרים, שכיון שאינו מייחד את ביתו רק לעצמו — אין נגע הצרעת פוגע בו.

26 על ברייתא זו שואלים מצד אחר: ובית הכנסת מי האם מטמא בנגעים? והתניא והרי שנינו בברייתא: יכול יהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות מטמאין בנגעים, תלמוד לומר: "ובא אשר לו הבית" — מי שמיוחד לו הבית באופן פרטי, יצאו בתים אלו שאין מיוחדין לו לאדם אחד אלא הם רכוש הציבור!

27 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה משום שיש מחלוקת תנאים בדבר. הא ברייתא זאת — כשיטת ר' מאיר, הא ברייתא זו — רבנן כשיטת חכמים. דתניא שכן שנינו בברייתא: בית הכנסת שיש בה בית דירה לחזן לשמש בית הכנסת — חייב במזוזה, שהרי נחשב כבית דירה. ושאין בה בית דירה — ר' מאיר מחייב, וחכמים פוטרין. למדנו מכאן שר' מאיר סבור כי דין בית הכנסת כדין בית פרטי, וכשם שדין זה נוגע לענין מזוזה, כן הדין גם לגבי טומאת נגעים.

28 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר לסתירה בין הברייתות בענין בית הכנסת, שאפשר לומר שגם הא זו הברייתא האומרת שבית הכנסת מטמא וגם הא וזו הברייתא האומרת שאינו מטמא רבנן כשיטת חכמים היא, ולא קשיא ואינו קשה הא ברייתא זו שאמרנו שהוא מטמא — דאית שיש בה בית דירה כגון למגורי השמש, הא ברייתא זו שאינו מטמא — דלית שאין בה בית דירה.

29 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור ליישב את הסתירה בדרך נוספת: הא והא דלית זו וזו מדובר שאין בה בית דירה